די לי אם אני איתו

בי"ד אייר, שהוא פסח שני, אנשים רבים נהגו לעלות לטבריה לחוג את ההילולה של רבי מאיר בעל הנס, ולבקר בקברות הצדיקים אשר בעיר. בין השאר, היו עולים אל קברו של הרמב"ם כמנהג וותיקים. אנשים רבים אף מקדימים לבוא מספר ימים לפני הזמן, כדי להספיק לבקר בכל המקומות.

הממונה ראה את עצמו כאחד מתלמידי הרמב"ם, ונאמן לצוואתו, סגר פעם ביום י' באייר את קברו של הרמב"ם, שלא יוכלו לבקר בו באותו היום. כשאנשי המעשה באו וראו את הקבר סגור, התפלאו על הדבר ושאלו את השומרים - מה יום מיומים, מדוע הקבר סגור? והללו ענו להם, שאין זו אשמתם, אלא זו פקודתו של הממונה. רטנו המבקרים על הדבר. היו ביניהם כאלה שרצו לפתוח את הקבר בכח, אלא משום כבודו של הממונה נמנעו מלעשות מעשה, ופנו אליו לברר את העניין.

כשבאו לממונה, הממונה הבין מראש את סיבת ביקורם, ורצה לרכך אותם, ביקשם לשבת, כיבדם בדברי תורה ובפירות הארץ, אולם הללו לא נתנו לו לשחד אותם ושאלו אותו ישירות וברוגז, למה עשה מעשה כזה, למנוע מיהודים לעלות אל קברו של הרמב"ם? ענה להם הממונה, שהוא קיים בזה את צוואתו של הרמב"ם. הנוכחים השתוממו לשמע דבריו, וביקשו הסבר. בדרך כלל האנשים הבאים במגע עם הממונה התרגלו לתשובותיו המתמיהות ולא הרהרו אחריהן, אולם במקרה זה, לא הסתפקו בתשובה וביקשו הסבר.

הממונה הוציא את פירושו של הרמב"ם למסכת ראש השנה והקריא לפניהם: "בליל אחד בשבת, בארבעה ימים לחדש אייר, נכנסתי לים. וביום שבת, בעשירי לחדש אייר שנת תתקכ"ה (1165), עמד עלינו נחשול בים להטביענו, והיה זעף גדול בים, ונדרתי נדר, ששני הימים האלה (יום רדתי אל האניה, ויום הסערה) אצום בהם, ואתענה בהם תענית צבור שלם, אני ואנשי ביתי וכל הנלוים עלי. ואצוה על בני לעשות כן עד סוף כל הדורות. ויתנו צדקה כפי כחם. ועוד נדרתי: שאהיה אני יושב לבדי בעשירי באייר (יום הסערה), לא אראה אדם, אלא אתפלל ואקרא כל היום ביני לבין עצמי (לאות זכרון), שכשם שלא מצאתי בים באותו היום אלא הקדוש ברוך הוא, כך לא אראה אדם ולא אשב עמו אלא אם כן נאנסתי…"

הממונה אמר להם, שבאותו יום הרמב"ם היה לבדו עם אלקים, ורצונו להיות באותו היום תמיד עד סוף הדורות לבדו, בינו לבין עצמו, לא לראות אדם, לא למצוא שום אדם אלא את הקב"ה בלבד. ואת זה הוא ציווה לבניו ולתלמידיו עד סוף כל הדורות. ומי אנו שנפריע את הרמב"ם בהתבודדותו עם אלקים, מי אנו כי נכריח אותו שיהיה אתנו.

דברי הממונה הדהימו את הנוכחים, הם לא ידעו מה לענות, וכמעט שהסכימו איתו. אבל היה שם זקן אחד שענה לממונה: ממונה, לדעתי אינך צריך לשנות ממנהגי המקום ועליך להשאיר את הקבר פתוח כמו שזה היה תמיד. ואם תשאל למה כשמת השאירו את קברו תמיד פתוח ולא מילאו את רצונו, אענה לך, שאין אף אחד בתוכנו שחושב שאם אנו באים לקברו של הרמב"ם, יוצא הרמב"ם אלינו והוא איתנו, לא מיניה ולא מקצתיה, הוא לא איתנו. אלא שלנו די שאנו איתו, די לנו בזה והנח לנו להיות אתו.