הקהל בשמיטה בשל החופש והקדושה - ב
הנצי''ב: הגרנות היו מלאים בר
"משום שיותר ניכר שביתת ארץ בחוה"ס של שמינית שלא היה לפניו קציר ואסיף – מחה"ס של שנה שביעית עצמו – שהגרנות מלאים בר" (הנצי"ב, "העמק דבר" וילך י')
אבן עזרא: השבת ניתנה להבנת מעשי השם
רבי אברהם אבן עזרא הולך לשיטתו (ראה פרק ג' 2 ב.) כי את הקהל מקיימים בתחילת שנת השמיטה ולא בשנה השביעית. מעמד הקהל מתקיים דווקא בה שהרי "שבת השנים" כמוה כ"שבת הימים" וניתנה "להבין מעשי השם ולהגות בתורתו" (הדברים המובאים להלן מצורפים מדברי האבן עזרא על הפסוקים המצוינים בגוף הדברים).
"השם קידש זה היום וזימנו לקבל הנפשות חכמה יותר מכל הימים… ראינו כי שנת השמיטה דומה לשבת, כי גם היא שביעית בשנים, וצווה השם יקראו התורה בתחילת השנה נגד האנשים והנשים והטף, ואמר הטעם: "למען ישמעו ולמען ילמדו ושמרו" וגו'. והנה השבת נתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו, וככה כתבו: "כי שמחתני ה' בפעלך", כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם ולא יתעסק לשווא אפילו בצרכיו שעברו או מה יוועץ לעשות" [שמות כ' ח'].
"למען ילמדו": כל השנה, גם כן השבת [דברים ל"א י"ב] "כי שמחתני ד' בפעלך": בעבור היות נשמת המשכיל בששת ימי המעשה מתבודדת בעסקי העולם, ע"כ היא מתבודדת בשבת להבין מעשה השם ונפלאותיו, על דרך שנות השמיטה, שישמעו כל התורה למען ילמדו ויראו" [תהילים צ"ב ה'].
הרב ישעיהו הדרי: שיטת אבן עזרא מעניקה לשמיטה את המימד הרוחני שלה
את משמעות גישתו של אבן עזרא לנושא הקשר שבין השמיטה ו"הקהל" מ סכם הרב ישעיהו הדרי בספרו "שבת ומועד בשביעית".
"מתוך הדברים מתבקשת המסקנה כי מצות הקהל באה בראש שנת השמיטה כדי להקנות לשבתון את המימד הרוחני הנאות לו. השביתה בשבת מטרתה, לאפשר לשובתי שביעי עיונים רוחניים, והשביתה בשביעית ענינה הקדשת השנה לעבודה בתחום התורה. כדי שלא תצא השנה לריק באה ההקהל במועד שנת השמיטה, "מקץ שבע שנים", בפירושו העקבי של אבן עזרא – בהתחלה, לעורר ולהזכיר את חובת ימי השנה: תלמוד תורה, מעמד הקהל בראש שבת הארץ, הרי הוא בחינת שבת כברייתו של אדם,שנכנס לשבת עם בריאתו. עם הולדתה של השביעית באה עמה "תורת משה בקהילת יעקב". וכיוצא בדבר, השביעית עצמה ההופכת לנקודת מוצא לשש שנות עמל המתחדשות ב"שבוע" הבא, שנת שבת כברייתו של אדם".
(שבת ומועד בשביעית הפרק: שתי שבתות במעמד הקהל).
ואכן כבר התלמוד הירושלמי קובע:
"לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהן בדברי תורה" (ירושלמי שבת פרשה טו).