ה''הקהל'' כהד למעמדים שקדמו לו ולמנהגים שבאו בעקבותיו
נסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגים היה ממלא מן השלוח. הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו. עלה בכבש ופנה לשמאלו, שני ספלים של כסף היו שם. רבי יהודה אומר: של סיד היו, אלא שהיו משחרין פניהם מפני היין. ומנקבין כמין שני חטמין דקין: אחד מעבה ואחד דק, כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת. מערבי של מים, מזרחי של יין. ערה של מים לתוך של יין, ושל יין לתוך של מים, יצא. רבי יהודה אומר: בלוג היה מנסך כל שמנה. ולמנסך אומרים לו: הגבה ידך! שפעם אחת נסך אחד על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן.
במעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקדשת מן השלוח, ומניחה בלשכה. נשפכה או נתגלתה, היה ממלא מן הכיור שהיין והמים המגולין פסולים לגבי המזבח.
החליל חמשה וששה; זהו החליל של בית הש ואבה, שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. אמרו: כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו.
במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים. ומתקנין שם תקון גדול. ומנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהן, וארבעה סולמות לכל אחד ואחד, וארבעה ילדים מפרחי כהנה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג, שהן מטילין לכל ספל וספל.
מבלאי מכנסי כוהנים ומהמיניהן מהן היו מפקיעין, ובהן היו מדליקין, ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.
חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהן דברי שירות ותשבחות. והלווים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהילים, שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה. ועמדו שני כהנים בשער העליון, שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושתי חצוצרות בידיהן. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו לעזרה, תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעין והולכין, עד שמגיעין לשער היוצא למזרח. הגיעו לשער היוצא למזרח, הפכו פניהן למערב, ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה אחריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, והמה משתחוים קדמה לשמש; ואנו לי-ה עינינו. רבי יהודה אומר: היו שונין ואומרים "אנו לי-ה, ולי-ה עינינו".
(מסכת סוכה, פרק ד', משנה ט', פרק ה' משנה א'-ד').
מעמד הקהל היה מאורע נשגב עצום ונורא הוד בחיי העם. הוא הותיר רושם כביר על כל משתתפיו והדים שלו נותרו חקוקים בתודעת העם, עד עצם היום הזה. את הדיו אפשר לאבחן בכמה מנהגים ומסורות, כשהם גנוזים ורקומים בתוך ענינים שלכאורה אין להם שום קשר עם הקהל. המנהגים והמסורות הללו עודם חיים והם קיימים בפני עצמם בחיי העם אף לאחר שהמעמד שהרה וילד אותם נתבטל.
אפשר גם לשער שהקהל עצמו אינו אלא בבואה של מעמד קבלת התורה, לאחר רדתו של משה, בפעם השניה, בהר סיני.